סיימתי את לימודי הדוקטורט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת הארווארד שם התמקדתי בספרות גרמנית, צרפתית ואנגלית מסוף המאה השמונה עשרה ועד אמצע המאה העשרים. אני מלמדת וחוקרת על קו הגבול שבין ספרות ופילוסופיה ויש לי עניין רב גם בתרבות ויזואלית וקולנוע.

המחקר וההוראה שלי כולם מכוונים אל הנסיון להבין ולהגדיר פשרו של חופש אסתטי כפי שהוא מתאפשר בתוך מרחבי השיח המשפטי, הפוליטי והמדעי. החופש הזה הוא עבורי ההרפתקאה של הסוביקט במודרנה ועל פשרה אני מנסה לעמוד.

כתבתי על מרגלים, על מסעות וגילויים, על תרגום וגלות.

לפני שובי ארצה לימדתי במוסדות שונים בארצות הברית, באירופה ובטורקיה.

אמיר אנגל למד פילוסופיה, ספרות ולימודי תרבות באוניברסיטה העברית ואחר כך למד לדוקטורט במחלקה לגרמנית של אוניברסטית סטנפורד, קליפורניה. בתום הלימודים  הוא חקר ולימד באוניברסיטת גתה שבפרנקפורט אם מיין בגרמניה. נושאי ההתעננינות העיקריים שלו כוללים את הרומנטיקה הגרמנית וספרות ותרבות של אחרי-מלחמת העולם השנייה, תיאוריות של הסמל, ספרות ופילוסופיה והיסטוריה תרבותי של גרמניה במאה העשרים. כמו כן הוא עוסק בהעברה בין תרבותי וחקר את התרבות היהודית גרמנית. אמיר כתב ספר על גרשום שלום ופרסם מאמרים על חנה ארנדט, פאול צלאן, מרטין בובר, יעקב טאובס, שלמה מיימון ואחרים. 

ספרי החדש, גרשום שלום: ביוגרפיה אינטלקטואלית, יצא באנגלית בהוצאה של אוניברסיטת שיקגו. ראו כאן.

תוכלו לשמוע מדבר על הספר באנגלית כאן וכאן.

קתדרה ע"ש ולטר בנימין לספרות ותרבות גרמנית-יהודית.

מניה הרמן היא חוקרת ספרות ותרבות גרמנית וגרמנית-יהודית, שמחקרה מתמקד במאות התשע-עשרה והעשרים, תוך דגש תיאורטי על היבטים של טרנס-תרבותיות, מושגים וטקסטים נודדים ,מגדר וביקורת אקולוגית (ecocriticism).

היא כתבה את הדוקטורט שלה בספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע (2015) . לפני שהצטרפה לחוג לשפה וספרות גרמנית כקתדרה לספרות ותרבות יהודית-גרמנית ע״ש וולטר בנימין, מניה הרמן שימשה כמרצה וראש קבוצת מחקר במרכז סלמה שטרן ללימודי יהדות ברלין-ברנדנבורג,(2017–2022)  כפרופסורית אורחת לספרות יהודית בהיידלברג (2020–2021), כחוקרת אורחת באוניברסיטת פרייבורג (2021–2022), סגן פרופסורית במחלקה למדעי היהדות בהאלה (2023–2024)

 ועמית מחקר בכיר באוניברסיטת המבורג (2024). ספרה הראשון על מושגי האותנטיות בספרות ובתרבות היהודית-גרמנית יצא לאור ב-2018 עם DeGruyter. הספר השני שלה על נרטיבים נודדים של חסידי אומות העולם בגרמניה שלאחר המלחמה נמצא בפרסום. לאחרונה מניה החלה פרויקט חדש העוסק בספרות גרמנית־יהודית בעידן האנתרופוקן (Anthropocene).

פרופ' ויויאן ליסקה היא מרצה לספרות גרמנית וראשת המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת אנטוורפן, בלגיה. מאז 2013 היא מכהנת גם כפרופסור אורח מיוחד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. היא כתבה רבות על תיאוריית הספרות, מודרניזם גרמני וסופרים והוגים יהודים-גרמנים. כמה מספריה האחרונים הם Giorgio Agambens leerer Messianismus (2008, תורגם לעברית ב-2010 בכותרת המשיחיות הריקה של ג'ורג'יו אגמבן), When Kafka Says We: Uncommon Communities in German-Jewish Literature (2008), ו- Fremde Gemeinschaft: Deutsch-jüdische Literatur der Moderne (2011). היא השתתפה בעריכתם של ספרים רבים, ביניהם פרסום בן שני כרכים בהוצאת ICLA בשם Modernism (יחד עם Astradur Eysteinsson, 2007), שזכה בפרס האגודה למחקרים מודרניסטיים ב-2008; Contemporary Jewish Writing in Europe: A Guide (יחד עם Thomas Nolden, 2007); Theodor Herzl between Europe and Zion (יחד עם Mark Gelber, 2007); What does the Veil Know? (יחד עם Eva Meyer, 2009); The German-Jewish Experience Revisited (יחד עם Steven Aschheim, 2015); ו-Kafka and Universalism (יחד עם Arthur Cools, 2016). ליסקה היא העורכת של סדרת הספרים “Perspectives on Jewish Texts and Contexts” (בהוצאת De Gruyter, ברלין), והשתתפה בעריכת ה-Yearbook of the Society for European-Jewish Literature ובעריכת כתב העת Arcadia: International Journal for Literary Studies. ב-2012 הוענק לה צלב הכבוד למדעים ואמנויות מטעם הרפובליקה של אוסטריה.

קיארה ליפ היא מורה מוסמכת לבית ספר יסודי, דוקטורנטית ומרצה המתמחה ברב־לשוניות, במדיניות שפה ובחינוך יהודי. לאחר שסיימה תואר ראשון (B.A.) ותואר שני (M.Ed.) באוניברסיטת החינוך שווֵבּיש גמינד (Pädagogische Hochschule Schwäbisch Gmünd), השלימה את הכשרתה להוראה בבית ספר יסודי יהודי בדרום גרמניה. כיום היא לומדת לתואר שלישי בלימודים גרמניים, עם התמחות בתרבות בין־תרבותית וברב־לשוניות, וחוקרת מדיניות שפה בבתי ספר יסודיים (יהודיים).

במהלך דרכה הפדגוגית שימשה ליפ כמורה לשפות בפרו ובאנגליה, וכן בבית ספר מונטסורי בבאדן־וירטמברג, שם עסקה בהוראת גרמנית כשפה שנייה (DaZ). בתחום ההשכלה הגבוהה לימדה דידקטיקה של השפה הגרמנית ורב־לשוניות בחינוך באוניברסיטת החינוך שווֵבּיש גמינד ובאוניברסיטת מרטין לותר האלה־ויטנברג.

מאוקטובר 2025 היא משמשת כמרצה מטעם ה־DAADבאוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף לעבודתה האקדמית היא מתנדבת כעורכת וככותבת במגזין EDA, כתב העת הרשמי של איגוד הסטודנטים היהודיים בגרמניה (JSUD). מאמריה בנושאים דתיים מתפרסמים באופן קבוע גם בעיתון Jüdische Allgemeine, השבועון היהודי הגדול ביותר בגרמניה.

פרופסור כריסטוף שמידט נולד ב1956 בהלסינקי, פינלנד. הוא כתב דוקטורת על הפילוסופיה והתיאוריה האסטטית של תיאודור אדורנו ("ההרמנויטיקה של ההלם"). מאז 1995 הוא מלמד במחלקה לספרות גרמנית באוניברסיטה העברית. שמידט מעוניין בשאלות שקשורות למשמעות החילון והתרבות המודרנית ובהקשר הזה בבעיה של התיאולוגיה הפוליטית היחס של הספרות והפילוסופיה לתיאולוגיה. ספרו "צו הכפירה" (2000) דן בלידת של מדעי התרבות בגרמניה בתחילת המאה ה- 19 ותרגומם לשיח של התיאולוגיה הפוליטית בהקשר התרבות היהודית והגרמית. "האפוקליפסה של הסובייקט" (2003) עוסק בדמותו של משורר הדאדא, הוגו בל, ופנייתו למיסטיקה והתיאולוגיה פוליטית הקתולית. "השעה התיאו-פוליטית" (2009) מבקש שמידט לשחזר תגובות גרמניות ויהודיות לתרבות החילונית המודרנית אחרי שנות ה20 במאה הקודמת (קסירר, מרטין בובר, וולטר בנימין, קרל שמיט יעקוב טאובס). "ישראל והרוחות" (2016) דן ביחס של תנועת הסטודנטים בגרמניה של 68 לשואה ומנתח את הפילוסופיה והספרות של גיבוריה.
שמידט לימד באוניברסיטאות של טיבינגן, גיסן וברלין (גרמניה) ולויבן (בלגיה), הוא יהיה פרופסור אורח באוניברסיטת ייל בשנה הבאה. מאז 2011 הוא גם בחוג לפילוסופיה והחוג לדת השוואתית.